לט"ו בשבט: "לשתול" ו"לנטוע", "אילן" או "עץ", להיתלות באילן גבוה ואילני סרק

מקור שני הפעלים: לשתול ולנטוע, הוא במקרא ומשמעותם זהה: "כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יט, כג); "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהילים א, ג).

בלשון חז"ל נוצרה הבחנה בין שני הפעלים: פעולת הנטיעה היא הכנסת שתיל למקום קבוע, ופעולת השתילה היא העברת צמח ממקום למקום. הבחנה זו באה לידי ביטוי בהסברו של רש"י לנאמר בתלמוד הבבלי על הפסוק בתהילים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" (תהילים א, ג): "שתול – נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר, נטוע – מעיקרו ולא זז משם לעולם כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד עצמו לילך וללמוד מכל האדם ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד" (בבלי, עבודה זרה יט, ע"א).

בעברית של ימינו נוצרה עוד הבחנה: השימוש בפועל "לשתול" היא בדרך כלל בהקשר של כלל הצמחים, גם עצים, והשימוש בפועל "לנטוע" היא בדרך כלל בהקשר של עצים בלבד.

ומה בנוגע למילים "אילן" ו"עץ"? במקרא מופיעה רק המילה "עץ" ומשמעותה כפולה: הצמח עצמו (tree) והחומר (wood): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, יא); "וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים" (מל"א ו, טו).

בלשון חז"ל החל השימוש במילה "אילן", שמקורה בארמית, ונוצרה הבחנה בין משמעות המילה "עץ" – החומר, ובין משמעות המילה "אילן" – הצמח עצמו.

בעברית של ימינו חזרה המילה "עץ" לשמש בשתי המשמעויות כמו במקרא, והמילה "אילן" משמשת בעיקר בלשון גבוהה ובביטויים. שני ביטויים כאלה שמקורם בלשון חז"ל הם: "נתלה באילן גדול (גבוה)" ו-"אילני סרק – קולם הולך".

משמעות הביטוי "נתלה באילן גדול (גבוה)" היא הסתמכות על דבריו או על מעשיו של אדם גדול ומפורסם או ציטוט דברי אדם הנחשב בר־סמכא בתחום מסוים. במקור בתלמוד מופיעה המילה "גדול" ולא גבוה, שם מדובר במשמעות הפשוטה של המילה, עץ גדול: "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול" (בבלי פסחים קיב ע"א). בימי הבינים קיבל הביטוי את משמעותו המושאלת מעץ גדול לאדם גדול ומכובד שאפשר לסמוך עליו, וזו גם המשמעות בעברית של ימינו.

משמעות הביטוי "אילנות סרק – קולם הולך" היא אנשים הצועקים אך צעקותיהם ריקות מתוכן. אילן סרק הוא אילן שאין לו פירות לעומת אילן פרי, עץ פרי, הנותן פירות. מקור הביטוי "אילנות סרק – קולם הולך" הוא במדרש בראשית רבה: "אומרים לאילני מאכל, למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכין, פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק, למה קולכם הולך? אמרו להם: הלואי נשמע קולינו ונראה" (בראשית רבה טז, ג). על פי המדרש, אילנות שיש עליהם פירות אינם צריכים להשמיע את קולם כדי שישימו לב אליהם מאחר שפירותיהם מעידים על איכותם, ואילו אילנות סרק, החסרים פירות, משמיעים את קולם כדי שישימו לב אליהם, אך רעש זה אינו מועיל ואין הוא מעיד על איכותם. משל לאלו שאינם זקוקים לצעקות כדי להביע את דברי החוכמה שלהם לעומת אלו הצועקים, אך צעקותיהם הן רק "רעש וצלצולים". שנהיה כולנו לאילני פרי ולא לאילני סרק.

ט"ו בשבט שמח!